<h1>אור זרוע — ב"ק</h1>
<h2>דף יט:</h2>
[ב"ק כ"ו ע"ב] אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה. לענין נזיקין חייב דאדם מועד לעולם. לענין ארבעה דברים פטור דבעינן כוונה. לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה שנתכוון לעשות מלאכה אלא כסבור שהיום הוא חול או כסבור שהמלאכה מותרת. וכל הני דאמרי' הכא לא נתכוונו לעשות מלאכה הילכך פטירי. לענין גלות כגון אם נפלה על אדם ומת פטור. דגבי גלות כתיב [במדבר ל"ה] מכה נפש בשגגה ולא מיקריא שגגה אלא [היכא] דהוה ליה ידיעה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם. ואע"ג דגבי חלב נמי כתי' שגגה ואפ"ה לא בעינן שתהא לו ידיעה מעיקרא. שאני גבי גלות דכתי' שגגה טובא. לענין עבד שאם נפלה על עבדו וסימא את עינו או הפיל את שינו פלוגתא דרשב"ג ורבנן. דתניא הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסימאה או חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות. רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוון לשחתה. הכא נמי לרבנן יצא לחירות ולרשב"ג לא יצא. והלכה כרבה. ואמר רבה היתה אבן מונחת בחיקו והכיר בה ושכחה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור דאע"ג דהכיר בה הרי שכחה ושוגג הוא ולא פשע. לענין שבת פטור דאע"ג דמיקרי שגגה לענין גלות פטור בשבת משום דבעי' מלאכת מחשבת שנתכוון לעשות מלאכה וכסבור שהיום חול וזה לא נתכוון. לענין גלות חייב אמר קרא בשגגה מכלל דהויא ליה ידיעה והא ידיעה הויא ליה. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. נתכוון לזרוק שנים וזרק ארבעה לענין נזקין חייב לענין ארבעה דברים פטור. לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וליכא. ולענין גלות אשר לא צדה [שמות כ"א] פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. פירש רבינו שלמה זצ"ל פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דאינו בתורת כי יזיד איש וגו' אלא בתורת ושמתי לך מקום וחייב גלות. ל"א פרט למתכוון האי פרט לשון פירוש הוא והכי משמ' ואשר לא צדה מפרש שנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע והרג את האדם באותה זריקה חייב גלות דהאי נמי לא צדה וזה עיקר. ל"א ואשר לא צדה פרט לנתכוון דפטור מגלות דהכי משמע שלא נתכוון (לצדה) [לצדד] ולזרוק אצלו [ינוס] פרט לזה שצדה. תפוס לשון אמצעי עכ"ל. וקשה לפירושו האחרון מריש אלו הן הגולין [מכות ז' ע"ב] דת"ר אם בפתע פרט לקרן זוית. בלא איבה פרט לשונא. הדפו שדחפו בגופו. או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה. בלא צדיה פרט לנתכוון לצד זה והלכה לצד אחר. ואשר לא צדה דכתיב בפרשה [דואלה המשפטים] פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע. והשתא מקרא ואשר לא צדה דכתב בפרש' ואלה המשפטים מקמי מקרא בלא צדיה דכת' באלה מסעי. הוה ליה למעוטי ההוא דדמי טפי לפטור כגון נתכוון לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר שלא נתכוון לזרוק לצד המוכה. הואיל דקרא דואשר לא צדה לפטורא אתא. וי"ל משום [ד]דריש ליה לההוא קרא ברישא נקט בלא צדיה. מיהו רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל נראה לו כלשון ראשון שפירש דחייב גלות ולא כפירושו שפירש פרט דלא הוי בכלל וכי יזיד איש דהא כי יזיד כתיב בתריה. אלא פרט דלא הוי בכלל מכה ומת דכתיב לעיל מיניה. וא"ת ואמאי אצטריך לחייב גלות לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע מהיכא ס"ד דפטור דלפטור ממיתה. וי"ל דהוה פטרינן ליה מבלא צדיה כמו נתכוון לזרוק לצד זה והלך לצד אחר. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן. וכן הלכה. נתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה לענין נזיקין חייב לענין ארבעה דברים פטור. לענין שבת אי אמר כל מקום שתרצה תנוח ונתכוון נמי לזרוק ארבע וזרק שמנה חייב שהרי יש כאן מלאכת מחשבת דזריקת ארבע אמות מלאכה היא והא נתכוון לזרוק ארבע. וכיון דלא איכפת ליה באיזה מקום תנוח נעשית מחשבתו. ואי לא לא דלא נעשית מחשבתו. אבל נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע אפי' אמר כל מקום שתרצה תנוח פטור שעיקר מחשבתו אינה למלאכה. דהא לא נתכוון לזרוק אלא שתים. לענין גלות אשר לא צדה פרט לנתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן וכן הלכה.
